המוח שלכם על מטפורות
רוברט ספולסקי-ניו יורק טיימס
ינואר 2011 תרגום: מיכל רמתי
במהלך האבולוציה התפתח המוח האנושי במהירות ולמד לזהות סמלים ודימויים. אך ההתפתחות הפיזית היתה איטית יותר וכיום אותם אזורים במוח משמשים גם לפענוח סמלים וגם להבנת המציאות – מה שיוצר לא פעם בלבול ועלול לגרום לתוצאות לא צפויות
למרות שיש שמועות הטוענות ההיפך, המוח האנושי אינו כה מתוחכם. הבה נשווה אותו למערכת העצבים של זבוב הפירות: שניהם מורכבים מתאים כמובן, ובשניהם ממלאים נוירונים (תאי עצב) תפקידים חשובים במיוחד. ניתן היה לצפות כי נוירון אנושי יהיה שונה באופן מהותי מזה של זבוב. שיהיו לו, למשל, דרכים מתוחכמות במיוחד ליצור קשר עם נוירונים אחרים, או שיהיה גדול ומורכב בהשוואה לתא העצב הפשוט של הזבוב. כך, במובן מטפורי, יוכל התא האנושי לרוץ מהר יותר ולקפוץ גבוה יותר.
זה לא המצב. אם תבחנו את הנוירונים של שני המינים במיקרוסקופ, הם ייראו לכם זהים. יש להם את אותן תכונות חשמליות, אותן תעלות חלבון המאפשרות ליונים לזרום פנימה והחוצה, ומספר רב של גנים משותפים. תאי עצב זהים הם אבני הבניין היסודיות של שני המינים. מהו בכל זאת ההבדל? המספרים. על כל תא עצב של זבוב יש לבן האדם כמיליון תאים, ובאמצעות 100 מיליארד תאי העצב האנושיים נוצרים דברים מדהימים. כשהכמות מספקת, האיכות נוצרת.
חוקרי המוח מבינים את הבסיס המבני של חלק מהאיכויות הללו. שפה, למשל, היא התנהגות אנושית ייחודית שבבסיסה מבנים ייחודיים למוח האנושי, כמו אזור ברוקה, המתמחה בהפקת שפה. קיימת גם המערכת החוץ-פירמידלית של המוח, המעורבת בשליטה המוטורית העדינה.
מורכבות הגרסה האנושית מאפשרת לנו לעשות דברים שדוב הקוטב, למשל, לעולם לא יוכל לבצע – תנועות עצמאיות מספיק של אצבעות הידיים, לדוגמה, הן שמאפשרות לנו לנגן בפסנתר.
מדהים במיוחד הוא תפקודה של אונת המצח אצל בני האדם, שהיא גדולה וצפופה יותר מאלה של יונקים אחרים. למה היא משמשת? לשליטה רגשית, לדחיית סיפוקים, לקבלת החלטות ולתכנון לטווח ארוך. אנו משקיעים זמן רב בלימודים בתיכון במטרה להתקבל לאוניברסיטה מובילה, כדי שנוכל ללמוד לתואר מתקדם ולהשיג משרה טובה, שתביא אותנו בסופו של דבר לבית אבות על פי בחירתנו. סנאים לא עושים זאת.
מדענים מתחילים ללמוד גם על האופן שבו המוח שלנו שולט במערך אחר של כישורים אנושיים. ראו, למשל, את הפסקה הבאה מספרה הנפלא של רות ג'נדלר The book of Qualities, שבה היא עושה האנשה לתכונות ולרגשות: "לחץ פועל בחשאיות. הוא לא סומך על אף אחד, גם לא על חבריו – חשש אימה, ספק ופאניקה. הוא אוהב לבקר אותי מאוחר בלילה, כשאני לבדי ומותשת מהיום. מעולם לא שכבתי עמו, אך פעם אחת הוא נישקני על מצחי והותיר אותי עם כאב ראש למשך שנתיים". או, למשל: "לחמלה מבטא זר קל. בבית הספר היא היתה ילדה פגיעה, אומללה, קרירה וביישנית. בכיתה ט' אומץ התיידד עמה. הוא השאיל לה סוודרים בצבעים חזקים, ולימד אותה את שפת הרחוב ולשחק כדורעף".
על מה ג'נדלר מדברת? כולנו יודעים, וחשים בהנאה הנובעת מההקבלות המפתיעות שהיא יוצרת: ייאוש הפסיק להאזין למוסיקה; זעם משחיז סכיני מטבח במרכול המקומי; יופי עוטה רדיד מוזהב ומוכרת שבעה סוגי דבש בשוק הפשפשים; כמיהה לומדת ארכיאולוגיה.
סמלים, מטפורות, אנלוגיות, הקבלות, סינקדוכות, ניבים – אנחנו מבינים אותם. אנחנו מבינים שידיו של אדם "עם דם על הידיים" אינן באמת נוטפות דם, ממש כשם שברור לנו ש"הגלגול" של קפקא לא באמת עוסק במקק. אם גדלנו בזרם תיאולוגי מסוים אנחנו רואים לחם ויין כגוף ודם. לכולנו ידוע שפיסת בד בצבעים ובעיצוב מסוימים מייצגת אומה וערכים, וכי הצתתו של דגל היא פעולה שיש לה משמעות רבה. אנחנו מסוגלים ללמוד כי שילוב מסוים של צלילים ביצירה שחיבר צ'ייקובסקי מייצג את תבוסתו של נפוליאון לאחר שהגיע לפאתי מוסקווה, והשם נפוליאון מייצג במקרה זה רבבות חיילים שמתו ברעב ובקור הרחק מבתיהם.
נראה שלעשות את הקישורים הללו זו משימה מורכבת שדי בה כדי להעמיס על מוחנו. אז מהיכן הגיעה היכולת המופלאה הזו של יצירת סמלים? נראה לי כי המוח האנושי פיתח קיצור דרך חיוני לכך, ויש לכך השלכות משמעותיות.
המוח הרב שימושי
חשבו על בעל חיים כלשהו, כולל בן אדם, הנוגס בדבר מה רקוב, מצחין ומגעיל. בתגובה מופעלים תאי עצב בחלק של המוח הנקרא אינסולה, ומניעים תגובה פיזית של גועל ודחייה במערכת הטעם. הריחו ת האוכל המקולקל, וגם אז תופעל האינסולה. למעשה די בכך שתחשבו על משהו שהייתם מגדירים כמגעיל לאכילה – נניח נגיסה במקק חי – כדי שהתגובה תהיה זהה.
עתה נניח שתקראו בעיתון על אלמנה צדיקה שביתה עוקל על ידי חברת משכנתאות נבזית, ביטוח הבריאות שלה בוטל בנסיבות לא ברורות והיא קיבלה הצעה נצלנית מהמשכונאי שלו ניסתה למכור את מכונת הדיאליזה שלה. ודאי תחשבו שהאנשים האלה הם חלאות, גרועים מתולעים, מבחילים – ומיד האינסולה תופעל. חשבו על מעשה מביש ונאלח שביצעתם בעבר, ותקבלו אותה תגובה.
כלומר, האינסולה מפעילה לא רק גועל חושי אלא גם גועל מוסרי, מכיוון שמדובר בתחושות בטן דומות. כאשר פיתחנו במהלך האבולוציה את היכולת להירתע מכישלונות מוסריים, לא נצר לשם כך אזור חדש במוח – האינסולה פשוט הרחיבה את תחום ההתמחות שלה.
חשבו על תחושת כאב, דקירת סיכה באגודל, נניח. רפלקסים בעמוד השדרה גורמים לכם למשוך מיד את רגליכם לאחור – תגובה זהה לזו של צפרדע, למשל. לכך אחראים אזורים עתיקים מבחינה אבולוציונית שעדיין פועלים במוח, ומספקים לנו מידע על דברים כמו עוצמת הכאב והאם הוא חד ומקומי או עמוק וצורב. ואולם, חלק משוכלל יותר במוח, הסינגולט הקדמי, התפתח באונה הקדמית בשלב מאוחר יחסית ומעורב בתגובה הסובייקטיבית המעריכה את מידת הכאב. ננשכתם על ידי פיראניה? זה אסון. קניתם נעליים והתברר שהן קטנות מדי? לא עד כדי כך נורא.
כעת חשבו על אדם אהוב שנדקר על ידי סיכה. הסינגולט הקדמי יופעל ממש כאילו סבלתם מהכאב בעצמכם. לכך אחראי נוירו-טרנסמיטר הנקרא Substance P, שמעורב באופן הפעולה של תפיסת כאב במוח. תרופה החוסמת את השפעותיו של Substance Pמסייעת לאנשים בדיכאון קליני להרגיש טוב יותר, ולשאת פחות מסבל העולם על כתפיהם. כאשר אנשים פיתחו את היכולת להזדהות עם כאבם של אחרים, היכן היו אמורים לעבד אותה? יכולת חדשה זו נדחסה גם היא לסינגולט הקדמי, ולכן הוא אחראי הן לכאב הגופני והן לכאב נפשי.
עוד תחום מרתק שבו המוח מבלבל בין האמיתי והמטפורי הוא הניקיון. צ'ן-בו ז'ונג מאוניברסיטת טורונטו, וקייטי ליליינקויסט מאוניברסיטת נורתו וסטרן, הדגימו במחקר מרשים כיצד קשה למוח להבדיל בין ניקיון לניקיון כפיים. מתנדבים נדרשו להיזכר במעשה מוסרי או לא מוסרי מעברם. לאחר מכן, כאות תודה, הציעו ז'ונג וליליינקויסט למתנדבים מתנה לבחירתם – עיפרון או חבילת מגבונים לחים. הנבדקים בדיוק הרהרו בכישלונותיהם המוסריים נטו לבחור במגבונים. בניסוי הבא מתנדבים נדרשו להיזכר במעשה לא מוסרי שעשו בעבר. לאחר מכן ניתנה לכמה מהם האפשרות לרחוץ ידיים ולכמה – לא. אלה שהורשו לרחוץ את ידיהם נטו פחות להשיב בחיוב לבקשת עזרה מתוכננת שהוצגה להם כעבור זמן קצר. נראה אם כן שליידי מקבת ופונטיוס פילטוס לא היו היחידים שניקו את חטאיהם באופן מטפורי באמצעות שטיפת ידיים.
הפוטנציאל להשפיע על ההתנהגות באמצעות ניצול הבלבול הקיים במוח בין הממשי למטפורי בנוגע להיגיינה ולבריאות, מוצג גם במחקרם של מרק לנדא ודניאל סליבן מאוניברסיטת קנזס, שנערך בשיתוף עם ג'ק גרינברג מאוניברסיטת אריזונה. כמה מהנבדקים במחקר זה נדרשו לקרוא מאמר בעניין הסכנות הבריאותיות הטמונות בחיידקים הנישאים באוויר. לאחר מכן נדרשו כל הנבדקים לקרוא מאמר בהיסטוריה שבו נעשה שימוש בדימוי של האומה כיצור חי באמצעות הצהרות כמו "בעקבות מלחמת האזרחים, עברה ארה"ב פרץ של גדילה" הממצאים הראו שבקרב נבדקים שקראו קודם לכן על חיידקים מפחידים, גברה הנטייה להביע דעות שליליות על הגירה.
בין אינסטינקט למחשבה
דוגמה נוספת לאופן שבו המוח יוצר קשר בין הממשי למטפורי עולה ממחקר של לורנס ויליאמס מאוניברסיטת קולורדו וג'ון ברג מאוניברסיטת ייל. מתנדבים נפגשו עם אחד מעורכי המחקר, מתוך הנחה שהניסוי יתחיל זמן קצר לאחר מכן. למעשה, הניסוי החל כאשר החוקר, שנראה כאילו הוא מתקשה לאחוז בערימת מסמכים, ביקש מאחד מהמתנדבים להחזיק לרגע את ספל הקפה שלו. בחלק מהמקרים היתה הכוס חמה ובחלק מהמקרים קרה. לאחר מכן התבקשו המשתתפים לקרוא תיאור של אדם כלשהו. התברר כי אלה מהם שהחזיקו בכוס החמה, נטו לדרג אותו כאדם בעל אישיות חמה יותר, ללא כל שינוי בדירוג התכונות האחרות.
מחקר מבריק אחר של ברג ועמיתים נגע לתחושת ההפטיות (של חוש המגע). המתנדבים במחקר התבקשו להעריך את קורות החיים של מבקשי עבודה, כאשר לחלקם הוגשו קורות החיים על גבי לוח כבד משקל ולאחרים על גבי לוח קל. נמצא כי אלה שהחזיקו בלוח כבד יותר נטו להעריך את המועמד שאת קורות חייו קראו כאדם רציני יותר. עם זאת, למשקל הלוח לא היתה השפעה על דירוג החביבות של המועמד. ככלות הכל, אנו אומרים דברים כמו 'כבד ראש', או נושא 'כבד משקל.
מה אפשר ללמוד מכך שהמוח מעבד גרסאות ממשיות ומטפוריות של מושגים באותם האזורים, או מכך שהמעגלים העצביים שלנו אינם מבדילים באופן חד וברור בין הסמלי לבין האמיתי? מהן ההשלכות של העובדה שהאבולוציה עשתה רק כוונונים עדינים באופן הפעולה של המוח והדביקה את המטפורות והסמלים לאזורים קיימים במקום ליצור אזורים חדשים?
ג'ונתן היידט מאוניברסיטת וירג'יניה הראה איך משפיעים רגשות ותחושות בטן על קבלת החלטות, וכיצד ההכרה המודעת לא פעם מנקה אחריהם ומחפשת בדיעבד הצדקות רציונאליות להחלטות אימפולסיביות. לתחושות בטן שיכולות להשפיע על קבלת החלטות מוסריות, יחד עם הבלבול של המוח בנוגע לאמיתות הסמלים, עשויות להיות השפעות אדירות. חלק מהנכונות הרגשית להשתתף בפעולות להשמדת עם הטוטסי ברואנדה נבעה מכך שתועמלני ההוטו המיליטנטים כינו את בני הטוטסי 'מקקים'. כך הם הביאו אדם למצב שבו האינסולה שלו מופעלת לשמע אזכור של עם שלם, והוא יהיה נכון יותר להצטרף להקזת הדם.
הבלבול שנגרם ממטפורות ומסמלים מביא לא רק להשלכות שליליות. לעתים ההיפך הוא הנכון. באחת מנקודות המפנה בדרך להולדתה של דרום אפריקה החופשית פתח נלסון מנדלה במגעים חשאיים עם גנרל אפריקנרי שהיה חיוני לתהליך השלום, מכיוון שעמד בראש מחתרת גדולה וחמושה היטב. השניים נפגשו בביתו של מנדלה, והגנרל ציפה למשא ומתן מתוח סביב שולחן ועידה. במקום זאת הוביל אותו מנדלה לחדר מגורים חמים וביתי, הושיבו על ספה נוחה ודיבר איתו באפריקנס. העוינות דעכה ונעלמה.
הבלבול העצבי בין המציאותי למטפורי נותן לסמלים עוצמה אדירה – כולל הכוח ליצור שלום. רוברט אקסלרוד, העוסק במדעי המדינה ובתורת המשחקים באוניברסיטת מישיגן, הדגיש נקודה זו כשדן בישוב סכסוכים. למשל, בעולם של רציונליות טהורה, שבו המוח אינו מבלבל בין מציאות לסמלים, ייסוב תהליך שלום בין ישראל לפלסטין על נושאים כמו הזכויות על המים, קביעת גבולות, ומידת העוצמה הצבאית שתתאפשר למשטרה הפלסטינית. במקום זאת, טוען אקסלרוד, יכריעו את התהליך 'ויתורים סמליים הדדים' ללא כל יתרונות משמעותיים. הוא מתייחס לדבריו של מנהיג בחמאס שאמר שקודם לפתיחת המו"מ על ישראל להתנצל על גירוש הפלסטינים ב-1948. כמו כן הוא מתייחס לדבריו של בכיר בממשל הישראלי, שאמר כי כדי שתירשם התקדמות על הפלסטינים להכיר בזכות הקיום של ישראל ולבטל את האנטישמיות בספרי הלימוד שלהם.
התקווה לשלום אמיתי במזרח התיכון לא נולדה עם חתימה על הסכם סחר, אלא כשנשיא מצרים חוסני מובארק, ומלך ירדן חוסיין, הגיעו להלווייתו של ראש הממשלה יצחק רבין. אותה תקווה הגיעה לצפון אירלנד רק כאשר שני הצדדים השתתפו זה בצערו של זה או החליפו מתנות – לא כשישבו יחד בממשלה. מבחינת הדרום אפריקאים היא הגיעה לא במשא ומתן המוצלח על חלוקה מחדש של הקרקעות, אלא כאשר השחורים בדרום אפריקה החלו לשחק רגבי, והאפריקנרים שרו את ההמנון הלאומי של מפלגת השחורים (ANC).
מנדלה טעה כאשר יעץ "אל תדברו אל מוחם, דברו אל לבם". הוא התכוון לומר "דברו אל האינסולות והסינגולטים שלהם, וכל אותם אזורי מוח מבולבלים אחרים", מכיוון שבלבול זה יכול לסייע ליצור עולם טוב יותר.
